אע״פ שזכרתי וכו׳. השוו המיוחס לרש״י; וראו אריכות דברי המיוחס לתלמיד רס״ג לעיל ח׳:ז׳.
זולתי מעטים וכו׳. מכאן עד סוף המשפט חסר בכת״י פריס, וסביר שרד״ק הוסיף כן אחרי שהתחשב בעדות של הסיפורים בסוף הספר שאירעו אחרי גלות עשרת השבטים; ועיינו בהערה הבאה.
מאפרים וממנשה ומיששכר ומזבולון. כמובן גם היו משבט בנימין, כמו שמוכח, למשל, מפסוק ג להלן. אך השבטים שרד״ק מזכיר כאן נראה שהוא העתיק מהפסוק
בדברי הימים ב ל׳:י״ח, המתייחס לפסח שעשה חזקיהו; כי מהזכרתם שם מוכח שלא היו אז כל בני השבטים האלה בגלות. ברם, גם שבט אָשר נזכר באותו הקשר (פסוק יא), למרות שאין רד״ק מזכיר אותו. במה שמניח רד״ק, ככל הנראה, שאותו פסח שעשה חזקיהו היה אחרי גלות שלמנאסר, שהוא סוף גלות עשרת השבטים, אולי דייק כן מהלשון ״הפליטה הנשארת לכם מכף מלכי אשור״
בדברי הימים ב ל׳:ו׳; זאת אומרת: כבר הגלו אותם שני מלכי אשור, תגלת פלאסר ושלמנאסר. והשוו לעומת המיוחס לרש״י שם.
הראשונים אשר באו מבבל. אבל המיוחס לתלמיד רס״ג והמיוחס לר״י קרא סוברים שמשמעות ״הראשונים״ היא שישבו עולי בבל במקומות שישבו ״הראשונים״ בתקופת בית ראשון.
כמו שהולך ומספר. לעומת כן, דעת המיוחס לר״י קרא היא שאלה שנרשמו להלן הם בני אלה השבטים שישבו בירושלים כשנלכדה העיר בימי דוד, והם ה״ראשונים״ שבפסוק ב. השוו המיוחס לרש״י לעיל ח׳:כ״ט: ״ומה ענין לפרש ולייחס בכאן בדברי הימים דורות ויחס שלאחר עזרא, כי אם אותם שהיו בבית ראשון״. ובכן, יש להעלות שגם הוא מפרש כמיוחס לר״י קרא; אך כוונתו המדוייקת שם אינה ברורה (ויתכן שאף הנוסחה שבדפוסים אינה מדוייקת). והשוו להלן פסוק יח ובהערות.
וספורו וכו׳. המיוחס לרש״י לעיל ח׳:כ״ט והמיוחס לר״י קרא מפרשים את השינויים אשר מתייחס להם רד״ק כאן על פי שיטתם של ״ג׳ ספרים מצא״. יש לראות את דברי רד״ק כתגובה למהלך זה; וראו גם המיוחס לתלמיד רס״ג; וברגר, ״Exegetical Programme״. וראו גם דיונו של מ׳ אייזמן, דברי הימים א ע׳ 141 על משמעות דברי רד״ק אלה.
וקרוב הוא להבין. ראו ההבדלים בין התיאורים של אלה הנכללים בחשבונות כאן לבין אלה הנזכרים שם.
עדיין כמו שהיה בבית ראשון וכו׳. השוו המיוחס לתלמיד רס״ג. המיוחס לר״י קרא, הסובר שמדובר כאן בתקופת בית ראשון, מפרש: ״ועד הנה בשער המלך – ממקום מושבותם היו יושבים בעיר הקודש עד שער המלך, וגם בשער המלך כלפי מזרח; והודיע לנו מקום מושבם שהיה בעיר הקודש.״ השוו המיוחס לרש״י, אשר גם הוא מפרש ״עד הנה...״ כתיאור מקומי: ״פתרון: עד מהלאה עד שער ששמו ׳שער המלך מזרחה׳ ״. וראו מה שכתבנו בשיטתו לעיל פסוק א הערה ד״ה ״כמו שהולך ומספר״.
כמו שאומ׳ וכו׳. לשונו שם: ״הם יסדו וקימו הדבר שיהיה כן כל הימים״.
אבל שלום בן קורא לא הזכיר שם וכו׳. דבריו צריכים עיון, שהרי כאן נרשמים הלויים ששמשו בתקופת עזרא, ובכן איזה חידוש יש בזה שלא נמצא אותו שלום ברשימת אלה שבימי דוד? יתירה מזו, הלא שם נרשמים המשוררים, וכאן השוערים; ובכן איזה הכרח יש ששלום זה היה מצאצאי הימן המשורר?
מזוזות בית קדשי הקדשים. ר״ל: הכניסה לקדש הקדשים.
והוא מחנה ה׳. ר״ל: הוא ״מחנה ה׳ ״ שבפסוקנו. אבל מה שנקרא בדרך כלל ״מחנה השכינה״ אינו מוגבל לקדש הקדשים.
כמו שכת׳ עליהם עצמם וכו׳. ר״ל: המקור לחומר הכניסה לקדש הקדשים הוא אותו פסוק, המתייחס לבני קהת עצמם.
לפנים בימי אבותיהם. במיוחס לתלמיד רס״ג: ״מלך ושר היה עליהם במדבר...וצדקתו עומדת לו לעד״.
״ופקדת משמרת״ וגו׳. אין פסוק כזה, אך השוו הפסוקים שהפניתי אליהם.
כי היה יי׳ עמו והיה גדול מבני איתמר. נראה שאין הכוונה שהיה גדול מהם בשנים, שהרי אין מקור לכך. אלא, הוא מפרש שעלה פינחס לגדולה במידה שהיה ה׳ עמו, והיה איפוא נגיד על בני איתמר.
ויש מרבותי׳ וכו׳. ראו לעיל ח׳:כ״ז ובהערות.
כמו שאמ׳ שם וכו׳. השוו דבריו שם.
״נגיד היה עליהם״ וכו׳. מכאן עד ״ואמ׳ ״ חסר בכת״י פריס ומינכן; ונראה דהיינו מחמת טעות-הדומות, לא מחמת שהוא תוספת. כי במדרש, ״נגיד היה עליהם״ משמש מקור למה שנסתלקה ממנו השכינה על שלא התיר נדרו של יפתח; וסביר, אם כן, שאותו מדרש היה בַפירוש בצורתו הקדומה, ורד״ק ציטט אותו כדי לתמוך בקביעתו זו. המיוחס לתלמיד רס״ג טוען בחריפות על מדרש זה שמשמעות ״נגיד״ היא מלך, לא נביא, ושאין איפוא הוכחה מלשון העָבר של ״היה״ שנסתלקה ממנו השכינה.
ואמ׳ ״לפנים ה׳ עמו״ – אמרו: ״לפנים ה׳ עמו״. כך ברוב כת״י; ושיעור הדברים: פירוש זה גם מתאים למה שכתוב ״לפנים ה׳ עמו״, שהרי דרשו ״לפנים ה׳ עמו״ וכו׳.
ויש מפר׳ וכו׳. במיוחס לר״י קרא אמנם נמצא שהיה לוי. אך הוא כותב ש״לפנים ה׳ עמו״ פירושו: אותו פנחס הלוי היה נביא אי פעם, כמו כמה נביאים שהיו להם רק נבואות מעטות ואחר כך הפסיקו לנבא; והוא שלא כפירוש שמזכיר רד״ק. וראו דברי המיוחס לרש״י, הנשמעים כדברי המיוחס לר״י קרא, שכן הוא מציג את הפירוש שפנחס זה היה פנחס הכהן רק בפירושו השני אשר הוא מצטט מרז״ל; משמע שלפי פירושו העיקרי פנחס זה היה רק לוי. ובכן, כשהוא כותב ש״נתנבא לפנים״, כוונתו היא שאותו פנחס הלוי היה אי פעם נביא, כדברי המיוחס לר״י קרא.
שלא להיות פחות ממאתים ושנים עשר. ר״ל: שלא יהיו פחות מרי״ב שוערי סיפים בין כל משמרות הלויים; ראו המשך הדיבור. וכך מפרש המיוחס לר״י קרא. המיוחס לתלמיד רס״ג כותב שכולם היו צריכים להיות מזומנים כל שעה (וראו שם איך שהוא לומד כך מהמילה ״באמונתם״); אך סביר שאין הוא חולק על מה שעבדו במשמרות.
בקיומם. כך במיוחס לרש״י ובמיוחס לר״י קרא. והשוו לעומת המיוחס לתלמיד רס״ג.
ואמונה..ואחרים זולתם. השוו פירושיו לכל אלה הדוגמאות, וספר השרשים ערך ״אמן״.
אומנות גדולה וכו׳. על ״אומנות״ מפרש ה״פני משה״ על הירושלמי: ״מלאכה גדולה וחכמה היתה שם״ בזה שתקנו כ״ד משמרות. לפי הגישה הרווחת בביאור הירושלמי, החכמה היא בכך ששדה אחוזה שהוקדש ולא נגאל עד היובל הופך להיות של כהני המשמר המשרתים בתחילת היובל (ראו
ויקרא כ״ז:כ׳-כ״א ורש״י שם, אם כי לא כך נשמע מה״פני משה״ בפירושו המחודש על הירושלמי שם); ובכן, כדי שלכל משמר תהיה הזדמנות להרויח משדות כאלה, תקנו כ״ד משמרות, כי בכך יוצא שכל משמר ישרת בתחילת היובל פעם אחת קודם שמשמר אחד ישרת אז פעם שניה. בביאור החשבון ראו מפרשי הירושלמי; אך הוא דורש עיון נוסף.
וזהו שאמ׳ ״לבוא...עם אלה״. ר״ל: ממה שכתוב בפסוק כה ש״אחיהם״ היו באים לעונות של שבעת ימים ״עם אלה״, נשמע שגם ״אלה״ באו רק לעונות של שבעת ימים, לפי קביעת המשמרות. נראה שאותם ״אלה״ הם כל השוערים שנזכרו עד פסוק כה, ושיחד עם ״אחיהם״ הם עולים לרי״ב; וכן מפרש המיוחס לר״י קרא.
כי גם אלה היו בחצריהם יושבים וכו׳. ר״ל: כמו שאחיהם הנזכרים בפסוק כה היו ״בחצריהם״ כל זמן שלא היו בני משמרותיהם עובדים, והלכו לעבוד רק ״לשבעת הימים מעת אל עת״, כך ״אלה״ היו נמצאים בחצריהם, ולא עובדים תמיד, כמו שכתוב כאן ״המה בחצריהם״. על משמעות המילה ״חצריהם״ לפי פירושו של רד״ק ראו הצעתו של מ׳ אייזמן, דברי הימים א, ע׳ 154.
שנתנו להם בימי יהושע וכו׳. ר״ל: משמעות ״התיחשם״ היא שישבו באותם מקומות שישבו בהם אבותיהם, וגם שקבעו את משמרותיהם על פי משמרות אבותיהם.
לא היו ארבעה לבד וכו׳. בכוונתו נראה שאין להבין שהיו רק ארבעה שוערים הראויים להיקרא ״גבורים״, אלא ״גברי השוערים״ פירושו: הממונים על השוערים.
והם על המפתח וכו׳. דיבור זה חסר בכת״י פריס, וסביר שהוא מתוספותיו של רד״ק. הדיבור נעלם גם מהסופר שהכניס את התוספות בשוליים של כת״י פריס; ולכן הוא חסר גם בנדפס, המבוסס על אותו כת״י.
בבקר בבקר. ר״ל: בכל בוקר. על למ״ד במקום בי״ת ראו מכלול מ״ה:-מ״ו.
כפ״ה רפה בלשון ישמעאל. ראו מכלול מ״ד. בשם ראב״ע. בביאור הענין ראו לאחרונה ל׳ חרל״פ, תורת הלשון של ראב״ע ע׳ 237-242 והמחקרים הנזכרים שם (אך דוגמה זאת עדיין דורשת הסבר לפי כל ההצעות הנזכרות שם).
והדגש תמורת הנח וכו׳. ראו מכלול ע״ח:-ע״ט:, קנ״ו.; וראו לעיל א׳:ז׳ הערה ד״ה ״בנחות״. כוונתו היא שאות הנח יו״ד, הרגילה להופיע במשקל זה (כאן: לפני התי״ו) ולהאריך את החיר״ק, אינה נמצאת; ובמקום ההארכה נדגשה התי״ו.
והיו פטורים וכו׳. השוו המיוחס לתלמיד רס״ג והמיוחס לרש״י. והשוו לעומת התרגום. המיוחס לר״י קרא מפרש אותו על כל הלויים, לא רק המשוררים; ולדעתו משמעות ״לשכת פטורים״ היא שבמחנה לויה היו פטורים מלעזור אחד לשני, כי כולם היו עסוקים תמיד במלאכתם. כעדות לכך, הוא מצטט את הביטוי ״כי לא פטר יהוידע הכהן את המחלקות״
בדברי הימים ב כ״ג:ח׳, אשר ממנו נשמע שכל הלויים לא נפטרו ממלאכתם עד הרגע הסופי (וראו גם המיוחס לרש״י שם).
והפסיק...ועתה שב להזכירה להזכיר יחש שאול. כעין זה מפרשים המיוחס לתלמיד רס״ג והמיוחס לר״י קרא. לשון המיוחס לר״י קרא היא שהוצרך הכתוב ״לשבר לנו את האוזן״, ולחזור על יחס שאול קודם סיפור מלחמת שאול והפלשתים שבפרק י.
שישבו בירושלם על משמרתם. ר״ל: כשהיה התור שלהם לעבוד. אבל לא ישבו כולם בירושלים באופן קבוע, כמו שכותב רד״ק בפירושו לפסוק כב.
ומכאן ואילך הולך ומספר דברי מלכי יהודה...עד הגלות. השוו דבריו בהקדמה על מטרת הכללת הספר במקרא.